בשלובים: 2860 חברי רשת, 203.קבוצות

לא הטכנולוגיה בחינוך מאכזבת אלא השימוש בה

3471 צפיות
  • ציבורי
מאת יורם אורעד 12:26 @ 24-09-2015 תגובות (7)

קטגוריות: הערכה, סביבות למידה

image

 

בשבוע שעבר פרסם ארגון ה-OECD דו"ח בשם Students, Computers and Learning שבו הוא מדגיש את חשיבותה של התמיכה ביכולותיהם של תלמידים לנווט בטקסטים דיגיטליים. הדוח גם בוחן את הקשר בין הגישה לאינטרנט בבתי הספר, השימוש במחשב בכיתות והביצועים במבחני פיז"ה. הדו"ח מתאר מצב שבו תלמידים שהשתמשו במחשב בבית הספר באופן מתון היו בעלי הישגים מעט מעל הממוצע לעומת תלמידים שלא עשו זאת. אבל ההפתעה מגיעה מכיוון בלתי צפוי - דווקא הישגיהם של תלמידים שעשו שימוש במחשבים בבית הספר בתדירות גבוהה היו גרועים בהרבה מהישגיהם של אלה שלא עשו שימוש במחשב.

אבל מדוע לצפות מהטכנולוגיה שהיא זו שתעשה את השינוי הגדול, במקרה הזה - שיפור בהישגי התלמידים. כמו בפעמים רבות אחרות, ניכרת כאן שוב הסגידה לטכנולוגיה החינוכית. במהלך המאה העשרים והמאה העשרים ואחת הטכנולוגיה החינוכית פשטה צורה ולבשה צורה פעמים רבות. כל כך הרבה פעמים ציפו ממנה שהיא זו שתפתור את בעיות החינוך. וראה זה פלא - גם אחרי עשרות שנים של אכזבות עדיין קיימת בקרב מחנכים ובקרב ארגוני חינוך, האמונה העיוורת והבלתי מובנת הזו שהטכנולוגיה, היא שתעשה את השינוי הגדול ואת השיפור הגדול שמצפים לו בחינוך.

אני אישית אוהד מושבע של טכנולוגיה ושל טכנולוגיה חינוכית בפרט, לומד ללא הרף טכנולוגיות חינוכיות חדשות ואף מתלהב מהן (וליתר דיוק - לפחות מחלקן). אבל, הציפיה הזו, שהטכנולוגיה לבדה היא זו שתשפיע על ההישגים איננה מובנת לי. לצפות מהטכנולוגיה, טובה ככל שתהיה, לשנות את החינוך משולה בעיניי בערך לצפות מתלמידים להתחנך וללמוד רק מעצם היותם מוקפים בספרים רבים ומעולים ואולי גם בכמה פלקטים מרהיבים, שמופיעים בהם דברים חכמים, ולצפות שהם אכן ילמדו ויתחנכו.

לא ברור לי מדוע תולים את ההישגים בשימוש בטכנולוגיה. למה בעצם שהטכנולוגיה היא זו שתשפר את ההישגים? סביר יותר להניח שהאופן הכולל בו מתרחשת הלמידה היא שתשפיע, ובפרט האופן בו מתפקדים המורים. למידה איכותית (המובילה בין היתר גם להישגים איכותיים) תתאפשר אם סביבת הלמידה-הוראה תאפשר ותזמן למידה כזאת. הסביבה היא מורכבת (המורה עצמו, צוות המורים והקשר בתוכו, חללי הלימוד ועוד). אפילו אנדריאס שלייכר בעצמו (אנדיראס שלייכר הוא מנהל תחום החינוך ב-OECD) , אומר במאמרון בלוג (פוסט) שהוא כתב בבלוג שלו כך: "טכנולוגיה עשויה להעצים הוראה גדולה אבל נראה שאין היא יכולה להחליף למידה גרועה". 

בנוסף, אם בוחנים את השפעת השימוש בטכנולוגיה על הישגי התלמידים צריך להביא בחשבון שהציפייה להשפעתה החיובית על הישגי התלמידים במבחני פיז"ה, איננה ריאלית משום שאלה הם בעצם מבחנים מסורתיים המבוססים על למידה מסורתית. אם אין עושים שימוש בטכנולוגיות חדשניות באופן נבון ובמקום שצריך אותן, אין מה לצפות לכך. כדי לראות שיפור בהישגים צריך להשתמש בטכנולוגיות החדשניות למה שהן טובות בו - הגברת השיתופיות למשל, מטרה שאיננה מופיעה בלמידה מסורתית. במקום לעשות שימוש מושכל שכזה, משתמשים בטכנולוגיות חדשניות ללמידה מסורתית, ללא בחינת הקשר האפשרי שלהן לשיפור איכות הלמידה וההישגים ומצפים שהישועה תגיע רק מעצם העובדה שמתקיים שימוש בטכנולוגיות אלו. ממשלות מנסות להנציח את ההוראה המסורתית ולשלב בה טכנולוגיות חינוכיות בלי לשנות את אופן הלמידה, את הפדגוגיה עצמה. שילוב הטכנולוגיות יש בו משהו אטרקטיבי, אפילו סקסי, אם להשתמש במילה בוטה במקצת. שילוב כזה משדר כביכול חדשנות, פתיחות, נכונות לשינוי. מצד שני הממשלות, כפי שהוזכר למעלה, נאחזות עדיין בהוראה המסורתית. השילוב הזה לא עובד משום שהטכנולוגיה היא בעלת עוצמה במקום שבו יש הזדמנויות פדגוגיות שהיה קשה או אף בלתי אפשרי לממשן בעבר כמו שיתופיות, יצירת ידע ועוד. כדי לעשות את השינוי האמיתי יש צורך בהתגייסות לאומית ובינלאומית לבדיקת הגישות והאפשרויות הפדגוגיות שהטכנולוגיה מאפשרת לממשן ביעילות רבה בהרבה מאשר בלעדיה.

עניין חשוב נוסף - ההישגים הנמדדים אינם חזות הכל. גם תהליך הלמידה עצמו חשוב. זאת ועוד - גם תכנים שאינם נמדדים במבחני ההישגים של פיז"ה חשובים. למשל, תכנים המתייחסים לגניבת זכויות יוצרים, אלימות ברשת. אלה תכנים שאינם נמדדים במסגרת ההוראה המסורתית. בהקשר זה, אמירה של שלייכר שהטרידה אותי במאמרון הבלוג שלו היא אמירתו שהאחראים לחינוך התלמידים נתקלים תוך כדי שילוב הטכנולוגיה בסוגיות מאתגרות כגון עומס מידע, פלגיאריזם, סיכונים מקוונים כגון רמאות, הפרת פרטיות ואלימות. אבל הדברים האלה ואחרים, ששלייכר רואה אותם כמכשלות הם בדיוק הסוגיות שהלמידה צריכה להתעסק בהן בעידן האינטרנט והם אינם רק מכשלות שצריך להתגבר עליהן.

כמו כן, איפה מקומם של המורים בתהליך שילוב הכלים, לא כמבצעים אילמים של שילובם אלא כאותם אלה שיש להם מה לומר בנושא. שלייכר כותב בסוף מאמרונו ש"...חיוני שהמורים יהיו סוכנים פעילים בשינוי, לא רק ביישום חידושים טכנולוגייים, אלא גם בעיצובם". אני מאד מכבד את אמירתו המראה התחברות לגורם החשוב ביותר במערכת - המורים. יחד עם זו אין היא מספקת. לטעמי, צריך לשתף את המורים בתכנון שילובם של הכלים כבר מן ההתחלה, ובוודאי לא בשלב מאוחר שבו הוחלט כבר על תכנית השילוב. כך, המורים יוכלו להצביע על אפשרויות שילוב, אופן השילוב, המקומות בהם כדאי לשלב את הכלים ולא פחות מכך - איפה השילוב הזה עלול להזיק יותר מאשר להועיל. המורים צריכים להיות שותפים בכירים בשילוב הטכנולוגיות החינוכיות במקומות שבהן הן באמת נחוצות. הם אלה שצריכים להצביע על המקומות בהם היא מסוגלת להשפיע באופן הטוב ביותר ועל המקומות בהם אין היא נחוצה ואולי אף מזיקה. 

לא הטכנולוגיה היא שמשפיעה לרעה על הישגי התלמידים, אלא השימוש הבלתי ראוי בה. ולא פחות מכך - הגורם שקובע באופן המכריע ביותר את איכות ההוראה ובסופו של דבר את הישגי התלמידים הם בסופו של דבר המורים. הציפייה הרווחת היא שהשליטה בטכנולוגיה תשפר את החינוך אבל מה שחסר בעצם הוא השימוש בטכנולוגיה כאשר צריך אותה וכאן יש חשיבות חיונית ביותר למורים כקובעי מדיניות השילוב, תכנונה וביצועה. טכנולוגיה איננה מחליפה מורים ואף איננה מעצימה אותם. מה שיכול להעצים מורים ומה שמעצים את איכות ההוראה שלהם הוא השימוש הנבון בטכנולוגיה ולא פחות מכך - ההמנעות מהשימוש בה כשאין היא נחוצה, לא כל שכן מזיקה.

תגובות

  • אייל בן עמי אובלוזינר 13:58 @ 24-09-2015

    "רשת האינטרנט הינה אמצעי ותו לא, לאינטרנט אין מטרה, ערכים, שיקול דעת, נורמות, סדרי עדיפויות, צרכים, תפיסת עולם או שכל ישר" (ברק, 2004: 367).

    טכנולוגיה בחינוך, למי? למה?

    ברוח דבריו של פרופ' עזי ברק מאוניברסיטת חיפה, הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בשירות מערכת החינוך תהא לנצח אמצעי ולא תוכן. נהירה עיוורת אחר הטכנולוגיה המתקדמת לצד תגבור ותקצוב המתמטיקה בחינוך העל-יסודי, לא תוכל לתת מענה לצרכים הדיפרנציאלים של אוכלוסייה כה הטרוגנית כמו תלמידי ישראל. באם מאמצים ראייה רחבה יותר, הרי שיש לאפשר לכל הפחות, לחלק מן התלמידים, להתמקצע ולסיים את מסכת הלימודים עם אפשרות מציאותית להשתלב בשוק העבודה (מדוע סגרו עוד ועוד מסלולים מקצועיים?). לימודים עיוניים ארוכים ולא פרקטיים כמו-גם לימודי המתמטיקה בוודאי ובוודאי שלא יכולים להתאים לכלל התלמידים. מוטב להשקיע משאבים בשכלול דרכי ההוראה - לאו דווקא באמצעות טכנולוגיה מהפכנית- כך שהמורה לא ילמד רק את חביבי המורה או תלמידים מחוננים אלא גם תלמידים עם ליקויי למידה. על אותו משקל, אולי הטכנולוגיה המתקדמת לא קודמת לארוחה חמה בכל בתי-הספר? אולי היא לא קודמת לביטחון הפיזי והפסיכולוגי של תלמידי ישראל? האם השימוש בה מונע נשירה סמויה וגלויה של תלמידים מבתי הספר בישראל?  אין מדובר באמירות פופליסטיות, לפני מבחני הפיז"ה ולפני מבחני הבגרות, שומה עלינו לחשוב האם אנו מחזקים את החזקים? ומנציחים את המיצוב הנמוך של המוחלשים בקרב תלמידי ישראל? לפי שעה, תעשיית ההיי-טק מאפשרת תעסוקה למיעוט זניח בקרב כלל האוכלוסייה בישראל.

     

    כיצד הטכנולוגיה כן יכולה לעזור לכולם? למשל, הנגשה ועיצוב הסביבה הלימודית כך שתוכל להתאים לכלל התלמידים ואף לעודד תהליכים של צמיחה והתפתחות אישית. כולנו בעד טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת תקשורת תומכת וחליפית לתלמידים שזקוקים לה. כולנו בעד טכנולוגיה בשירות המורה והתלמידים המאפשרת לפשט בעיות מורכבות ולאפשר לכלל התלמידים לקבל הסברים מובנים וברורים יותר בזיקה למגוון תחומי דעת הנלמדים בבית-הספר. כולנו בעד טכנולוגיה המאפשרת הנגשה של כלל בתי-הספר בישראל ומסירה חסמים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים. 

    האם הקשר ההדוק בין הישגים לימודיים לבין למידה רגשית וחברתית (כישורי חיים) עדיין בחזקת תגלית?

     

     

  • יענקל 14:02 @ 24-09-2015

    הדוח של ה-OECD מכה גלים. קשה להגיד שהעיתונות מלאה בהתייחסות ובתגובות (אתמול [23.9] לארי קובן כתב שהדוח דווקא עורר מעט מאד התייחסות, ושבעמק הסיליקון יש כמעט דממה בנוגע אליו) אבל בכל זאת אין ספק שהוא זכה לכותרות. נדמה לי שההתייחסות מתחלקת לשני סוגים ראשיים – אלה שצוהלים על כך שסוף-סוף מכריזים שהמלך עירום, ואלה שמתרצים את תוצאות הדוח על ידי הסברים נוסח "כמובן שבלי פדגוגיה שום טכנולוגיה לא תועיל".

    דבריו של יורם שייכים לסוג השני, אם כי הוא גם מזכיר לנו שצריכים גם לבחון מה בעיני ה-OECD נחשב כהישגים ראויים. אני מבקש להמשיך את הקו הזה.

    מערכות חינוכיות מבטאות את המטרות של מגוון גורמים בחברה. יש מי שמבקש להעניק ערכים מסורתיים לילדי החברה ומעמיד את המטרה הזאת מעל כל מטרה חינוכית אחרת. יש מי שרואה בהכשרת הדור הצעיר למקומות העבודה של העתיד מטרה מרכזית. יש מי שמעמיד במרכז העשייה החינוכית שלו פיתוח האדם העצמאי. ויש עוד לא מעט "מטרות מרכזיות" אחרות. כאשר ה-OECD מדווח שהתקשוב איננו מסייע לשיפור ההישגים של תלמידי המדינות השונות בהן נערכים מבחני PISA, במקרה הטוב הכוונה היא לשיפור בהכשרת התלמידים לשוק העבודה, וגם זה לא כל כך בטוח. יותר מכל דבר אחר מה שה-OECD מדווח לנו הוא שתוצאות התלמידים במבחני PISA אינם משתפרים בעקבות השימוש בתקשוב. אישית, הייתי מקווה שעבור הרוב הגדול של המורים (בכל המדינות) ציונים גבוהים במבחני PISA לא יימצאו בין המטרות החינוכיות החשובות שלהם.

    יורם כותב שאין לשפוט את הטכנולוגיה לכף חובה מבלי לבחון את התנאים הפדגוגיים שבהם הטכנולוגיה באה לידי ביטוי. שוב, אני מסכים איתו, אבל נדמה לי שצריכים לצעוד עוד צעד קדימה: מי קובע שתוצאות גבוהות במבחני PISA הן מטרה ראויה שלמענה צריכים להקדיש משאבים חינוכיים (אם פדגוגיים, ואם טכנולוגיים)? זאת ועוד: בכלל לא ברור שקיימת קורלציה בין תוצאות גבוהות במבחני PISA לבין הבריאות החברתית, או אפילו הכלכלית, של המדינות השונות.

    ואם יורשה לי, אבקש להסב את תשומת הלב לקטע קצר בדוח (סליחה שאני כותב על נקודה הזאת במקום אחר ברשת). בדוח (עמ' 16) אנחנו קוראים:

    PISA data show that, in countries where mathematics lessons focus on formulating, and solving, real-world problems – whether in engineering, biology, finance or any problem that arises in everyday life and work – students reported that their teachers use computers to a greater extent in instruction.

    ראו זה פלא! מתוארים כאן שיעורים נוסח PBL, ובהם שימוש נרחב בתקשוב. האם מזה עלינו להבין שה-PBL, שהיום נהוג מאד להלל, הוא בעצם בזבוז זמן? בעיני התשובה אחרת, אבל נדמה לי שעלינו לקרוא בין השורות כדי להבין אותה. כאשר מקדישים זמן ללימוד דוגמת PBL מקדישים פחות זמן להכנות לקראת מבחני PISA. אולי בגלל זה אותם תלמידים שזוכים להשתמש בתקשוב אינם משיגים תוצאות גבוהות במבחנים. יתכן מאד. אבל דווקא זה איננו צריך להדאיג אותנו. הרי אני די משוכנע שהם לומדים הרבה יותר.

  • יורם אורעד 08:01 @ 25-09-2015

    אייל, אני מסכים עם הסתייגותך בנןגע לנהירה העיוורת אחר הטכנולוגיה ובזה גם עוסק המאמרון שכתבתי. לגבי לימודי המתמטיקה צריך לדעתי עוד לעקוב ולראות מה בדיוק מתכוון לעשות בעניין זה שר החינוך. עד כמה שהבנתי, לימודי המתמטיקה הם רק מספר 4 בסדר העדיפויות שלו ודווקא בעדיפות ראשונה נמצא טיפוח וקידום הגיל הרך. על הצורך בחינוך המקצועי שנזנח אני מסכים אתך בהחלט וכמובן גם על הקדימות של הצורך בארוחה חמה לתלמידים לפני כל טכנולוגיה ובעצם לפני כל למידה.

  • יורם אורעד 08:13 @ 25-09-2015

    ג'יי, תודה על הרחבת וחידוד הדברים. אכן, כפי שאמרת, מי קובע שתוצאות גבוהות במבחני פיז"ה הן מטרה ראויה שצריך להשקיע בה משאבים חינוכיים. נראה שמובילי מבחני הפיז"ה הצליחו לשכנע, אולי אפילו באופן אינדוקטרינטיבי, גופים שלמים ומדינות שלמות, שתוצאות הפיז"ה הן כמעט מקודשות.
    תודה על ההשערה המעניינת שהצגת לגבי הסיבה האפשרית לכך שהישגי המשתמשים הרבה בתקשוב אינם משיגים תוצאות גבוהות במבחנים. כפי שציינת, יש להניח שהם דווקא לומדים טוב יותר, לאו דווקא משום השימוש בטכנולוגיה אלא דווקא משום הלמידה האחרת, שגורעת מהמזמן ללימוד לקראת מבחניה הפיז"ה. זה מאד מתקשר לספקות שיש לי באשר לערכם של הישגי פיז"ה.

  • יהושפט גבעון 16:44 @ 26-09-2015

    ליורם ולג'יי ולשאר עמיתי שלובים המתעניינים בטכנולוגיה בחינוך ובחינוך איכותי, שנה טובה!!

    לצערי לא הרבה השתנה בטענות ביחס לשימושים בטכנולוגיה. אני אישית התחלתי את מעורבותי ב"טכנולוגיה בחינוך" בשנות ה-80 וכבר אז שמעתי את כל הדברים האלה. לצערי עוד כמה דברים לא השתנו. בעיקר אי ההבנה לגבי "הישגי המשתמשים בתקשוב", לגבי דרכי השתלמותם ("מודלינג והתנסות") והיחס אל "הטכנולוגיה כאמצעי" להצדקת הכשרות חסרות הבנה.

    הרי ברור הוא שמכשירים הם אמצעים. אבל מה אמר מקלוהן ביחס אליהם (אני לתומי מבין "מדיום" ~ "אמצעי")?? 

    אני לא הראשון לומר את הדברים הבאים. נושאי הדגל של הטכנולוגיה בחינוך, בכל הצבעים, משלבים יחד התייחסות אידיאולוגית (המחייבת כל כותב רציני להזדהות במשפטי הפתיחה שלו), אמונה מיסטית בגורמי השפעה על האדם וגלגול חדשני של האלכימיה.

    לו הייתם אומרים לאלכימאי (אוהד מושבע של מבחנות) שעליו להבין יותר טוב מה ניתן לעשות במבחנות, או מה טבעם של התהליכים שהאלכימאי מיישם, הוא היה אומר בדיוק את הדברים הבאים "המבחנה היא רק אמצעי ולא תוכן" (ולכן לא צריך להבין מה זאת מבחנה לפני שמשתמשים בה ומה ניתן להשיג בתהליכים הנאיביים של האלכימאים) ו"זאת לא האלכימיה, או המבחנה, שמאכזבת אלא השימוש בה".

    וכך, עשרות שנים מנסים להפיק זהב מתהליכים המתבצעים ברשתות מיתוג אוטומטיות ואמצעי אחסון ושליפה מכניים (אלקטרוניים ולאו דווקא אלקטרוניים), וזהב אין. הכי מגוחך הוא לנסות להפיק זהב מפעולות טריוויאליות באמצעים האלה בהנחיית תיאוריות ואידיאולוגיות נעלות מבלי לראות שאין קשר בין אלה לאלה וחושבים שהשגיאה היא במנסים.

    לא מהצלחנו להפיק זהב לפני שהבנו מה זה זהב ומה ההבדל בין זהב ועופרת מתחת לתצפיות. זה לא אומר שלניסיונות הללו לא היה ערך מעשי ותיאורטי - אבל רק אחרי שהבינו קצת יותר את הפיסיקה של התהליכים הללו.

    מוסר ההשכל הוא השכל! או השכילי!

  • אייל בן עמי אובלוזינר 18:02 @ 29-09-2015

    לו היו אנשי חינוך רואים טכנולוגיה כזו או אחרת מבעד לעדשה אקולוגית-מערכתית הרי שלא היו מצפים כי הישגיהם של תלמידים שעשו שימוש במחשבים בבית הספר בתדירות גבוהה במבחני הפיז"ה, בהכרח ובאורח פלא, יהיו טובים בהרבה מהישגיהם של אלה שלא עשו שימוש במחשב. הווה אומר, תת-המערכות אינן מסונכרנות או אינן מצויות בתיאום מלא - ראה ההערה שלך על כך שהמבחנים לא שונו ומבוססים על למידה מסורתית - ללא שינוי פדגוגי, בעוד שהטכנולוגיה משתכללת בקצב מסחרר. השינוי הטכנולוגי בכיתה מונחת מלמעלה למטה, ללא תשתית איתנה לקליטה של אותו שינוי מלמטה למעלה - שנוי באיכות ההוראה ובדרכי ההוראה, למשל.

    למורים שמור מקום של כבוד אך בהגדרה ובוודאי במהות, הם אינם קובעי מדיניות. תהליכים של ביזור סמכויות חזקו את גודל האחריות המוטלת על מנהלי בתי-ספר (מן הפיקוח במטה משרד החינוך אל מנהל בית-הספר) ועליהם לחשוב באילו אופנים הם אכן מיישמים את מדיניות משרד החינוך במכלול העשייה של בית-הספר.

    העצמת מורים מצריכה מעבר פרדיגמטי, הלכה למעשה, מייעוץ לפרט להיוועצות רב-מערכתית ופרו-אקטיבית ברמת קידום המיטביות והמניעה הראשונית. שינוי זה החל בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובשלהי 2015, העבודה המערכתית-מיטבית איננה מוטמעת דיה בבתי-הספר ברחבי הארץ ורוב העבודה עדיין מתבצעת ברמה הפרטנית וברמת המניעה השניונית - ייעוץ פרטני למורים ו- "כיבוי שריפות" - ושוב חוסר תיאום בין תת-מערכות. 

  • יהושפט גבעון 11:47 @ 16-10-2015

    מעניין שבאותם מקומות (מנהל, תעשייה, עסקים וכספים) שבהם הטכנולוגיה החדשה נקלטה, לא דרשו מהעובדים את כל הממבו-ג'אמבו הזה. כמובן שנוצרו בעיות ארגוניות וטכניות (ואפילו התנגדויות) אבל קליטת התהליכים האלגוריתמיים בתחומים אלה בוצעה ללא דרישת "שינוי באיכות הבנקאות" וללא דרישת שינוי "אקולוגי-מערכתי"או בדרכי הערכת הערך הפיננסי של השינוי ולא "מעברים פרדיגמטיים". זה קרה אחר כך, אם זה בכלל קרה. 

    מי גורם לשינויים המסחררים בטכנולוגיה? במה הם מתממשים? באופי התהליכים או רק באופי הממשקים? האם הבנקאים היו צריכים להחליף את הטכניקות שלהם כאשר הונחתו המחשבים עליהם? האם היו צריכים לבצע שינוי בנקאי לפני השימוש בהם?

    כמו בטכנולוגיה, השינויים המסחררים, הם בתכסית בלבד. שום שינוי עקרוני בתורות כלכליות לא התרחש בעצם השימוש במכשירים החדשים. בחינוך, השינוי הגדול ישנו והוא במילים. והמשותף לכל המלל אודות הטכנולוגיה בחינוך הוא רתיעה מהבנה, התנגדות ללמידה ומניעת השכלה. מקלוהן ניסה ללמד אותנו שללא הבנה, הטכנולוגיה תשתלט עלינו כמו רוח רפאים (הוא כתב ספר שלם כדי לתאר את תוצאות אי-ההבנה) אבל הוא נכשל לחלוטין. ההתנגדויות לרעיון הפשוט שמי שרוצה להפיק תוצאות (חדשות) משימוש בכלים (חדשים) חייב להבין את (החידוש בעקרונות) פעולתם יצרו מיתוסים ועיוותים, אפילו של דבריו.

    להבין את הטכנולוגיה?

    לא בבית-ספרנו.

     

יורם אורעד

המנהל הפדגוגי של שלובים, הרשת החברתית לאנשי חינוך של מכון מופ"ת