בשלובים: 2890 חברי רשת, 2 עכשיו ברשת, 203.קבוצות

ללמוד ערבית מגיל מוקדם - אבל מסיבות טובות וכראוי

1031 צפיות
מאת יורם אורעד 11:45 @ 03-06-2015

קטגוריות: חינוך יסודי, שפות

image

 

בשבוע שעבר נודע לנו על הגשת הצעת חוק ללימודי ערבית מכיתה א, על ידי חבר הכנסת אורן חזן. הנימוק שלו להצעה זו, כפי שהוא הופיע בידיעה שבה פורסמה ההצעה הוא (ציטוט מהידיעה): "אנשים שומעים את השפה הערבית בכל מקום ונבהלים, הטרור מתפשט וכשאתה לא מכיר את השפה, זה מכניס אותך למקום של הפחדה".

לכאורה, איך אפשר להתנגד להצעת חוק שכזאת? לימודי ערבית מגיל מוקדם מהווים (בעיניי ואני בטוח שגם בעיני רבים אחרים בישראל) לא רק עניין רצוי אלא לדעתי אף עניין של הוגנות חברתית ותרבותית ואפילו של הכרח חברתי ותרבותי. לימודי השפה הערבית והתרבות הערבית יש בהם כדי לקדם קרבה בין האוכלוסיה היהודית לבין האוכלוסיה הערבית בישראל. יחד עם זאת, עולות שתי השגות להצעתו של חזן. האחת מתייחסת לעצם הנימוק לה והאחרת לגיל ההתחלתי שבה אמורים התלמידים להתחיל ללמוד את השפה.

אני רוצה להתחיל דווקא בטעם להגשת ההצעה. הטעם, כפי שהוא נובע מדברי המציע, איננו מבוסס על רצון טוב לקרב בין יהודים לערבים אלא מתוך פחד. הצורך בידיעת השפה, כפי שמשתמעת מדברי חזן, הוא בבחינת "דע את אויבך" ולא בבחינת "קרב לבבות בינך ובין השונה ממך" או אם להיות יותר ספציפי - "קרב את היהודים והערבים וחזק את היחסים שביניהם". כאשר ניגשים להגשת הצעת חוק ראויה אבל מתוך טעם מטריד שכזה, חלק ניכר מהעוקץ שלה וחלק ניכר מהרושם והרצון הטוב שהיא מביאה עימה, מתפוגג לו. מעבר לכך - הדבר עלול להביא להתגברותו של החשש המיותר והפחד המיסטי הזה מ"מה הערבים אומרים עלינו ומה הם מתכוונים לעשות". במקום להציג את המניע להגשת הצעת החוק ככלי לגישור אמיתי בין שתי אוכלוסיות - ערבים ויהודים, הוגש החוק מתוך מסר של פחד, של התגוננות ושל רתיעה מבני אדם המשתייכים למיעוט גדול וחשוב החי ופועל בתוכנו, בני אדם שהם גם אזרחי המדינה, לא פחות מאשר כל אזרח אחר בתוכה. הטעם הטוב שחוויתי לאחר קריאת המלים הראשונות על הכוונה להגיש הצעת חוק שכזאת התפוגג אצלי במהירות לאחר קריאת הסיבה שהובילה להגשתה. בטעם להגשתה של הצעה כזו, טמונים גם מסרים חינוכיים שליליים ומזיקים שביניהם חינוך לחוסר אמון בשונה מאיתנו וחינוך לפעולה שאיננה מתוך רצון טוב ומתוך כוונה חיובית בונה.

ההשגה השניה להצעת החוק נמצאת בדבריו של דוקטור אברהם פרנק (שהוא דוקטור למינהל  החינוך), כפי שהופיעו בכתבה העוסקת בהצעת החוק. ד"ר פרנק אומר שנכון יותר יהיה ללמד החל מכתה א' תרבות ומורשת ערבית בזיקה לשפה מאשר ללמד את השפה עצמה. הוא מתכוון מן הסתם לסוגיית הגיל שהוא מוקדם מדי ללימוד שפה זרה. אני מוצא את עצמי מסכים אתו. למרות שאינני מומחה גדול וגם לא מומחה קטן לסוגיות של למידת שפה מתקבל מאד על דעתי שלמידת שפה זרה בכיתה א אין בה הגיון רב. זהו גיל שבו נכנסים לראשונה לתהליך של בנייה שיטתית של שפת אימו של הילד. זהו תהליך מורכב ועדין, הדורש תשומת לב מרובה וזהירות רבה. להוסיף לתהליך הזה גם נדבך של לימוד שפה נוספת נראה לי כדבר מה חסר אחריות, הנובע, בין היתר, מחוסר הבנה של מקצוע הוראת השפה. לעומת זאת, וגם זאת מציע ד"ר פרנק, הגיוני יותר להציע לימודי תרבות ומורשת ערבית הנמצאים בזיקה לשפה מאשר ללמד את השפה עצמה.

אני תוהה אם לפני הגשת ההצעה, התקיימו מגעים עם הגורמים הרלוונטיים לעניין כגון עם אנשי המקצוע להוראת שפה במשרד החינוך, עם אישים מן המגזר הערבי, עם מוסדות חינוך שבהם מכשירים מורים להוראת שפות וכדומה, או שהייתה זו הצעה שבאה באופן ספונטאני לחלוטין, ללא כל מגעים והתייעצויות עם גורמים רלוונטיים. ועוד דבר - לימוד שפה, על התרבות שהיא מייצגת, אינה יכולה להיות מנותקת. צריך לספק הזדמנויות רבות ומשמעותיות לתרגול השפה, להפנמתה ולהפנמת התרבות הקשורה אליה. דבר זה יכול להיעשות בדרכים שונות ומגוונות, בין היתר על ידי מפגשים בין יהודים לבין ערבים שייסובו סביב השפה והתרבות הערבית. אינני יודע אם דבר זה נלקח בחשבון. אם לא, כדאי שיילקח בחשבון משום שאין ערך רב ללימוד שפה ללא יישומה וללא שימוש אמיתי בה. יעידו על כך מי שלמדו שפות זרות שלאחר מכן התפוגגו אצלם משום שלא היו הזדמנויות להשתמש בהן.

 

יורם אורעד

המנהל הפדגוגי של שלובים, הרשת החברתית לאנשי חינוך של מכון מופ"ת