בשלובים: 2987 חברי רשת, 1 עכשיו ברשת, 204.קבוצות

האיום החינוכי של מבחני פיז"ה

1775 צפיות
  • ציבורי
מאת יורם אורעד 11:43 @ 25-12-2014

קטגוריות: הישגים, הערכה

image

 

 

מבחני פיז"ה נערכים מידי שלוש שנים כחלק ממחקר בינלאומי על ידי ארגון ה-OECD ונבחנים בהם תלמידי בתי ספר בגיל 15-16 במספר נושאים לימודיים. המבחנים מתקיימים כבר משנת 2000 ובשנה הבאה, שנת 2015, הם ייערכו שוב. מכתב של אנשי אקדמיה מרחבי העולם שהופיע בחודש מאי בעיתון הגארדיאן ויועד לפרופ' אנדריאס שלייכר, מנהל מבחני פיז"ה, מעלה דאגה מהשפעתם של מבחני פיז"ה.  בין היתר עולים במכתב הדברים הבאים:

  • עליה בשימוש בבחינות סטנדרטיות: מבחני פיז"ה תרמו לעלייה בשימוש בבחינות הסטנדרטיות והגבירו משמעותית את ההסתמכות על מדידה כמותית. 
  • קיצור טווח הקשב של מערכות חינוך: המחזוריות התלת-שנתית של מבחני פיזה גרמה לקיצור טווח הקשב של מערכות החינוך. זאת, למרות מחקרים המראים ששינויים בני קיימא בחינוך מבשילים רק לאורך זמן רב. 
  • הדגשת טווח צר של היבטים חינוכיים: מבחני פיזה מדגישים טווח צר של היבטים חינוכיים מדידים ומסיטים בכך את תשומת הלב ממטרות חינוכיות שאינן פשוטות למדידה כגון התפתחות גופנית, מוסרית, אזרחית ואמנותית ובכך מצמצמים במידה מסוכנת את החזון המשותף על מהות החינוך.
  • נטייה לטפל בהיבט הכלכלי של החינוך הציבורי: ה-OECD נוטה להתמקד בתפקידו הכלכלי של החינוך הציבורי אך הכשרת צעירים לתעסוקה רווחית איננה מטרתו היחידה ואפילו לא המרכזית של החינוך הציבורי.

קריאת המכתב הדאיגה אותי והיא צריכה לדעתי להדאיג את כל מי שם מורים, צרכני חינוך, מתווי מדיניות חינוכית והורים. מזה שנים שאני מודע לנזקי פיז"ה ואף חווה אותם ברמה המקצועית. אולם כאן מדובר במכתב של אנשי אקדמיה בעיקרם, לא אנשי חינוך. אלה הגדירו באופן מדויק מאד את מהותה ואת מרכיביה של דאגה זו. דווקא ריבוי אנשי האקדמיה ומיעוט אנשי החינוך מקנה לדעתי יתר תוקף לסכנה ולבעייתיות של המבחנים כפי שהיא עולה מן המכתב. זאת, משום שאפילו אנשי האקדמיה שמומחיותם אינה חינוך הבחינו בבעיה. מאז ומתמיד עוררו אצלי המבחנים האלה הסתייגות. המבחנים, מקצועיים לכשעצמם, יש בהם מן השטחיות מבחינת ההערכה הכלל מערכתית של תלמידים ומורים ברחבי העולם, הן משום שונותם של המדינות בהרכבן ובאופי אוכלוסייתן והן משום שהמבחנים מכוונים רק לתחום צר מאד, התחום שניתן למדוד באופן כמותי. 

אם הייתי מנסה לנסח את הדאגה העיקרית שלי ממבחני פיז"ה, כפי שהיא  עולה מארבעת הסוגיות שלמעלה (ויש הרבה יותר) הייתי אומר שהיא מכוונת בעיקרה להתייחסות אל החינוך כדבר מה מצומצם ונקודתי. הערכה, מעצם טבעה, מנסה להעניק תמונה מדוייקת ככל האפשר. הדרך המקובלת כיום לעשות זאת היא באמצעות כימות הבא לביטוי בציונים מספריים, בסטטיסטיקות הכוללות ממוצעים, חציונים, סטיות תקן וכיוצא באלה. קל למדי להחיל את הכימות הזה על מדעי הטבע, מתמטיקה ושפות. קשה בהרבה ואולי אף בלתי אפשרי להעריך מדדים שונים כגון הבנה והפעלת מיומנויות מסדר גבוה בתחומים כמו תנ"ך, ספרות, אזרחות, אמנות והיסטוריה (רשימה חלקית מאד). כך יוצא שהמבחנים בודקים רק את מה ש"מתחת לפנס", את מה שאפשר לבדוק, לאו דווקא את מה שחשוב לבדוק. העניין מחריף כאשר מדובר על ערכים. איך בדיוק ניתן להעריך את הפנמתם של ערכים אצל תלמידים ואת יישומם, ואם אכן זה אפשרי, כיצד לנטרל את ההקשר התרבותי? אנדיראס שלייכר עושה ללא ספק את עבודתו נאמנה ומשתדל להקפיד על אמינות ודיוק. ואולם, הדרישה לדיוק ולאמינות בהערכה מהווה איום בעצם היותה כזו. הסיבה היא שרק חלק מהנלמד, ולא גדול במיוחד, עונה לעצם האפשרות לקיים הערכה ראויה ואמינה. אילו היה מדובר במבחן תמים שמערכות חינוך אינן חייבות או נאלצות להיערך אליו ואף רצוי שלא ייערכו אליו, הדבר היה מפחית באופן משמעותי את הסכנה. במקרה כזה היו המבחנים מהווים מעין סקר שבהגדרתו הוא סקר מצומצם ובלתי מחייב, המתבצע על סדרה מוגבלת של תחומי דעת, לא מעבר לכך. אך לא זה מה שקורה ולא זה המסר המועבר למערכות החינוך בעולם. ייתכן שמנהלי פיז"ה ושלייכר בראשם יכולים לטעון שהם מתרכזים במה שאפשר למדוד אך הם פוטרים את עצמם מהאחריות להתייחס לשתי בעיות חשובות הנובעות מגישה זו. האחת היא החשיבות התהומית שמייחסות מדינות רבות לתוצאות המבחנים, דבר שגורר בעקבותיו השפעות שליליות על מערכות החינוך שלהן. השפעות אלה כוללות בתוכן, בין היתר, הזנחת תחומי דעת אחרים והאדרתם של תחומי דעת מסוימים רק עקב היכולת למדוד את ההישגים בהם והיווצרותם של לחצים מיותרים על מורים, תלמידים והורים. הבעיה השניה היא הצגה מסולפת של מהות החינוך וחזון החינוך כפי שהוא צריך להיות. כפי שנאמר באחד הסעיפים שבמכתב, המבחנים גורמים להדגשת טווח צר של היבטים חינוכיים רק משום שניתן למדוד אותם. לכאורה אין בכך כל פסול, הרי זה מה שאפשר למדוד, אך עשייה מסוג זה גורמת לסילוף מהותו רחבת ההיקף של החינוך, גם אצל מתווי המדיניות של מערכות החינוך למיניהן, גם אצל המורים וגם אצל התלמידים עצמם. כולם נגררים אחרי התפיסה הצרה הזאת ומתרחקים מתפיסת החינוך כמשהו הוליסטי, חובק עולם, המתייחס בסופו של דבר לדמותו הרצויה של האדם הבוגר בחברה ולאו דווקא כמצטיין בתחומים מסוימים.

אני עוקב אחרי הדיווחים השוטפים של מבחני הפיז"ה ושם לב שמושם בהם דגש חזק על ההיבט של השתלבותם הכלכלית של צעירים בעולם של ימינו. אין ספק שהיבט זה חשוב אבל בעשותם כך, חוטאים מנהלי פיז"ה לאמת הכללית יותר, הגדולה יותר - לעצם ליבו של החינוך - חינוך בני האדם להיות טובים יותר במובן הכללי של הביטוי. ואמת זו היא אולי גורם הניבוי הטוב ביותר גם לגבי היבטים צרים יותר כגון ההיבט הכלכלי.

בנוסף לכל אלה וכפי שצויין למעלה, צמצום "טווח הקשב" של מערכות החינוך בעצם התקיימותם אחת לשלוש שנים פועל לרעה. בישראל המצב חמור יותר משום שהוא מהווה נדבך נוסף בצמצום אותו טווח, הנגרם מזה שנים עקב התחלפותם התדירה של שרי חינוך בישראל ושל בכירים במערכת החינוך שלה.

מבחני פיז"ה מתקיימים כבר שנים רבות ובצד הבעייתיות שהם טומנים בחובם, יש בהם כמובן יתרונות רבים. למשל, הם מאפשרים למערכות חינוך לדעת את מצבן ביחס לעולם, הם מקדמים פיתוח מיומנויות, הם חותרים להשתלבות כלכלית של בוגרי העתיד בחברה. יחד עם זאת, כדי להפחית את הסכנות שהועלו כאן, הכרחי לנסח את המסרים שמשדרים מנהלי מבחני הפיז"ה כך שתתקבל תמונה מאוזנת יותר של החינוך. הרי אי אפשר להתעלם מכך שמתווי מדיניות חינוכית מכל רחבי העולם קוראים אותם. גם מערכות החינוך בעולם חייבות להבין את הסכנות שבייחוס חשיבות גדולה מדי למבחנים ולפעול בהתאם כגון לבטל את ההכנה לקראתם או לפחות להפחיתה מאד וכן להתייחס אל המבחנים כאל לא יותר מסקר עולמי שבוחן צדדים מאד מצומצמים של החינוך.

יורם אורעד

המנהל הפדגוגי של שלובים, הרשת החברתית לאנשי חינוך של מכון מופ"ת