בשלובים: 2987 חברי רשת, 1 עכשיו ברשת, 204.קבוצות

החינוך המשמעותי קודם להערכת ההישגים

2521 צפיות
  • ציבורי
מאת יורם אורעד 20:42 @ 20-08-2013 תגובות (2)

קטגוריות: הערכה

image

ההצלחה במבחני הערכה בכלל ובמבחני הערכה בינלאומיים בפרט הפכה למשאת נפשם של אנשי חינוך רבים ומצד שני לעניין השנוי במחלוקת תמידית וגם זאת על ידי אנשי חינוך רבים. מניין החשיבות הרבה שמייחסים להם והאם היא מוצדקת? והאם יש בכל זאת עניינים חיוניים יותר לעסוק בהם בתחום החינוך מאשר להתכוונן אליהם באופן כל כך גורף ולהשקיע דווקא בהם כספי ציבור כה רבים? שאלות אלו ואחרות עלו בי לאור קריאתו של מאמר שפורסם ב-TES, במה חשובה לענייני חינוך. המאמר הגיע אלי בזכותו של ג'יי הורוויץ (חבר שלובים), איש חינוך ובלוגר חינוכי שיש לי הערכה רבה כלפיו. המאמר, ששמו "?Is Pisa fundamentally flawed", או בתרגום חופשי לעברית "האם פיז"ה לקוי מן היסוד?", דן בשאלה האם בכלל יש לסמוך על מבחני פיז"ה ( PISA הם ראשי התיבות של Programme for International Student Assessment )?

המאמר מציג מציאות בעייתית בלשון המעטה, בנוגע לאמינותם של מבחני פיז"ה, מבחנים הזוכים לאמון הגדול ביותר ברחבי העולם מכל המבחנים בתחום החינוך. הדברים העולים מן המאמר בנוגע לאמינותם הם חמורים בלשון המעטה. על פי המאמר, אנשי אקדמיה העוסקים בתחום החינוך טוענים שהמבחנים מבוססים על שגיאה תפיסתית משמעותית. אחת הטענות היא שפיז"ה, שכוונתה לתת השוואות עולמיות כלליות בתחום החינוך, שוגה בכך שלמעשה ההשוואה איננה מבוססת על מבחן משותף באמת אלא מהווה אוסף של תשובות המגיעות מתלמידים העונים על שאלות שונות. השאלות שעליהן התלמידים צריכים להשיב הן אמנם שונות במכוון בהתאם להבדלים התרבותיים בין המדינות השונות, כדי לנטרל את ההשפעה התרבותית אך למעשה אין הן עושות זאת. לכן, על פי הטענה, תוצאות מבחני פיז"ה הן חסרות משמעות. חלק מאנשי החינוך אף מתבטאים בלשון חמורה כלפי מבחני פיז"ה עד כדי אמירה בנוסח: "המלך הוא עירום". אחד הדברים המדאיגים, על פי המאמר, הוא שלמרות טענת ה-OECD, (שבמסגרתו נערכים מבחני פיז"ה) שהמבחנים מציעים ניתוח מעמיק המאפשר תובנות לגבי סוגי המדיניות החינוכית הפועלים באופן הטוב ביותר הרי שבפועל אין זה מדויק. וליתר דיוק - עבור רבים הדבר היחיד שמעניין הוא תוצאות המבחנים עצמן ולא התובנות.

האמירות החמורות המופיעות במאמר טעונות בוודאי עוד בחינה מחודשת ויחד עם זאת הן מעוררות מחשבות מטרידות לגבי החשיבות העצומה שבה אנחנו מתייחסים אליהן, גם כאן בישראל. הרצון להתכוונן לכלל העולם הוא מובן. הרצון להבטיח לילדינו כלים ראויים שיוכלו לשמשם בחייהם הבוגרים בעתיד - בעבודה ובחיי המשפחה והזוגיות שלהם, ובכלל בהתנהלותם בעולם, היא מובנת וגם רצויה. מבחני פיז"ה הם לכאורה אחד הכלים להגשים מטרה זו. אך האם ההתרכזות המוגזמת בהערכה בכלל ובהערכה בינלאומית בפרט אמור להיות האמצעי המרכזי, החשוב ביותר ולפעמים נדמה - היחיד, לעשות זאת? אם לשפוט על פי המאמר, אפילו אם יש למבחנים בינלאומיים חשיבות בעניין זה הרי שכלל לא ודאי שהם אכן עושים זאת. חשיבותן של התוצאות היא הרי לא בעצם התוצאות עצמן אלא בתובנות שניתן להפיק מהן. ואולם, אם התוצאות עצמן (שעליהן מבוססות התובנות) אינן אמינות ואם רבים אינם מעוניינים כלל בתובנות אלא רק בתוצאות עצמן, באמת לא ברור מה חשיבות המבחנים ושל תוצאותיהם. הרי למה מיועדת ההערכה אם לא לשיפור ההישגים (האמיתיים)? אם אין ההערכה עושה זאת באופן אמין אולי לא זו בלבד שאין צורך בה אלא היא אף מהווה מטרד. המטרד איננו מתבטא רק בהשקעת כספים אלא גם בהשקעת זמן לשם שיפור נתונים בינלאומיים (וגם לאומיים) על חשבון מה שחשוב באמת - חינוך משמעותי. המטרד בא לביטוי גם בחרדות מיותרות של התלמידים, של המורים ושל ההורים. 

החינוך המשמעותי המוזכר למעלה, הוא חינוך המתייחס לתלמיד, למערכת החינוכית שבה הוא שוהה ולחברה שהוא חי בתוכה. הכוונה היא לחינוך שיש לו ערך מבחינת התלמיד, ערך מבחינת כל המסגרת החינוכית שבה הוא לומד ומתחנך וערך מבחינת סביבתו החברתית בכלל (ואולי החמצתי עוד כמה נקודות חשובות). במערכת החינוך, בכל מערכת חינוך, זהו הדבר החשוב ביותר בעיניי. גם לפיז"ה ולמבחנים בינלאומיים אחרים יש תפקיד חשוב בשיפור החינוך המשמעותי. יחד עם זאת, הם מהווים אמצעי אחד מני רבים ובעיניי, בוודאי שלא החשוב ביותר ולא המרכזי ביותר. בתוך ההתעסקות המתמדת, נראה לעתים שנשכחה המטרה החשובה ביותר של החינוך והיא שיפור החינוך עצמו - החינוך המשמעותי. עלינו לזכור כי במובן הרחב מטרת החינוך היא שיפור האדם ושיפור החברה האנושית כולה. בשיפור הזה כלולים בעיניי לא רק מדדים כלכליים (שהם בהחלט חשובים ביותר) אלא גם מדדים המתייחסים לאושרו של האדם, למשמעותו חייו ולמשמעות מעשיו בעולם, לחדוות העשייה שלו, להתנהלות נכונה בחברה ולערכים - חברתיים, מוסריים, אסתטיים, אתיים ועוד. החינוך המשמעותי צריך להתייחס לדעתי גם להווה של התלמיד כגון חדוות הלמידה, שהיא גורם חשוב מאד הן לתחושתו האישית של התלמיד והן כגורם מניע חיוני ללמידתו. החשוב ביותר הוא לא מדידה זו או אחרת ובוודאי לא השוואת תלמידים ועוד פחות מכך - השוואה מדינת ישראל עם מדינות אחרות בעולם באמצעות ציונים. החשוב ביותר הוא חינוך שיתרום משהו לתלמידים במהלך שהותם במערכת החינוך וגם לעתיד לבוא בחייהם.  בעניין זה, כדאי לזכור שארגון ה- OECD (שישראל חברה בו) עוסק במבחני ההישגים החינוכיים שלו רק במדדים ברי מדידה כדוגמת מדדים המצויים בתחומים כגון שפה ומתמטיקה. בתוך המולת המדידה של הארגון יש לזכור שמדדים אחרים, שאינם ניתנים למדידה כמותית או שקשה מאד לכמתם, עלולים להישכח. לדוגמה, המבחנים אינם מעריכים יכולת אסטתית - של יצירה מוזיקלית, של יצירה ספרותית, של נוף, של שימוש מתאים בפריטי לבוש ועוד. הם אינם מעריכים את יכולת ניהול הזמן של התלמיד (יכולת חשובה מאד במיוחד בעידן המודרני). המבחנים אינם מעריכים גם אכפתיות כלפי האחר, אחריות ציבורית, אחריות אישית וגם את יכולת ההסתכלות שלנו על עצמנו, מדד שהוא אולי האישי ביותר שמהותו הוא הערכת עצמנו- מה אנחנו באמת רוצים, למה אנחנו באמת מחוברים, מה אנחנו מרגישים ועוד.

בהתנהלותנו במערכת החינוך הלאומית והבינלאומית אנו נוטים לשכוח לעתים את העיקר בחינוך והוא... החינוך עצמו או ליתר דיוק - החינוך המשמעותי. המבחנים הבינלאומיים (וגם הלאומיים), עם כל חשיבותם, אינם המטרה עצמה אלא רק עוד אמצעי להגשמתו של החינוך המשמעותי, ולא בהכרח האמצעי החשוב ביותר. במבט ראשון זה אולי נשמע כמובן מאליו אך בפועל השאיפה להגשים את משימת ההצלחה במבחנים הבינלאומיים (כפי שהיא מוצגת בציונים המספריים) עלולה לחנוק את העיסוק בעניינים החשובים באמת במערכת החינוך המהווים ביחד את החינוך המשמעותי.

 

תגובות

  • אברום רותם 08:26 @ 21-08-2013

    תודה על המאמר המאיר עיניים.

    מאחר ואנו חיים בחברה השוואתית - תחרותית ("למי יש יותר גדול"), וכיום לצורך השתלבות בשוק העבודה ואפילו במקום המגורים לפעמים, וודאי בחוגים חברתיים, משווים כל דבר גם ברמה האישית.

    גם תנאי קבלה לקלוג'ים ולאוןניברסיטאות עוסקות בדיוק באותן השיטות, נראה לי שיש כאן מן הצביעות, גם אם למעשה הבעת רצון  אוטופית ולא ראלית להתנתק מעצם השיח וההתנהלות החברתית ההשגית המערבית.

    אז מה לנו כי נלין על הפיזה? 

    בעולמנו הגלובלי לשם חלוקת משאבים ברמה לאומית ובינאלומית אנו חייבים במכנה משותף וקריטריונים משותפים לשם השוואה.

    בנוסף, כדי ללמוד מאחרים, אנו מחויבים גם לסנדרטים ואמות מידה משותפות כדי לראות בכלל על מה מדובר. כל שיתוף הנו למעשה בבסיסו - השוואה. גם אם כל אחד נותן את חלקו לפי יכולותיו, תפיסת עולמו, מחייב מכנה משותף, כללים משותפים כדי לשתף, שהם בעצם גם אמת מידה להשוואה.

    אז הקביעה  שמבחני פיזה  לא שווים, מוגזמת ומוקצנת, רדודה ופשוט לא רצינית, כי מה החלופה? תפיסה שהכל לא טוב, היא למעשה הכנסת הפצומודרניסטיות שכבר הרסה מספיק בתרבות המערבית , רידדה, השטיחה והפכה מוסדות אקדמאיים שלמים ליצרני כלום בכלום משמעותי. האם חשבתם על סוגיה חשובה בהרבה, מה בעצם השפעת האקדמיה על השיח החינוכי, על איכות מערכת החינוך K-12?

    כלום, נאדה. האקדמיה עוסקת בבועה משל עצמה ומדברת עם עצמה, ולבקר ולצעוק גוועלד מעל הגדר היא עןשה מצויין, אך בפועל אין לה  שום תרומה משמעותית למערכת החינוך. כל גורלו של מאמר זה המבטל למעזה את הפיזה ודומיו.

    אז בודאי שחינוך משמעותי כפי שנאמר כאן חשוב, למרות שממש לא הוגדר ונפרס לפנינו למה הכוונה, וודאי לאור שילוב טכנולוגיות שמשנות מאד איכות את פני החינוך הלמידה וההוראה. אך כך או כך - אנו חייבים אמות מידה סבירות להשוואה, ובעידן הגלובליזציה שהבטים שלו חשובים ממש לעצם הקיום הלאומי-חברתי-כלכלי, השוואה כזו חיונית.

    אם ניקח את מערכת החינוך הפיני שכולם רק מהללים ומשבחים - וניקח את התוצר המוגמר כאזרח, כלכלה, דמוקרטיה וכ'ו, ממש לא בטוח שהם יהיו במקום הראשון, גם לא השנים עשר (אתם יודעים כמה בני נוער מתאבדים שם?). כי אנו לא מסוגלים להפריד בין דברים ומנסים בכל להכניס הכל לתיבה אחת באמצעי אחד וב-בום אחד.

    איך נלמד מהחינוך הפיני למשל? או בעצם מה נלמד ממנו לאור השיגם טובים בפיזה אם נלמד ממנו איך מיצרים נקנקיות משוורים בגול ואורך אחיד שיפים לפיזה - לא עשינו כלום. בחינוך הפיני נותנים אמון במערכת החינוך, מכבדים את המורים, שמכבדים את התלמידים, המקצוענות היא שם המפתח ומשלמים עבור כך, אוטונומיה ניהולית ופדגוגית ברמה שניתן רק לקנא וכ'ו, ולא רודפים ומעלים על מוקד מערכות חינוך שחושבות שאפשר לחנך אחרת כמו בישראל למשל, בעוד שמערכות חינוך ענקיות מימי הביניים אחרות המצויות כאן, שהבוגר שלהם חסר נתונים בסיסיים כדי להשתלב בחברה כמפרנס וכאזרח מן השורה - איש לא נוקף אצבע לשנותם. אמון, יושרה, סטדנרטים משותפים מוסכמים, הם תנאי הכרחי לכל מערכת בה בני אדם, שכאן בישראל למשל היא לוקה מאד מאד בחסר.

    אך מכאן ועד פסילה של מבחני השוואה לצרכים מגוונים הדרך ארוכה מאד.

    בקיצור - החינוך איננו ניתן למדידה/ הערכה על פי תיבה אחת או שתיים, ואם נשים את מבחני הפיזה, כמיזם בינלאומי במקום הנכון, לא נתפעל ממנו  ונשים אותו כהשיג שאין שני לו במסיבות עיתונאיים פתטיות, ומצד שני ולא נתפלץ לנוכח השגים דלים בהשוואה לאחרים, אך כן נשקיע ונשים יהבנו על שינוי משמעותי בחינוך המושתת על אמון וכבוד - יהיה חשוב הרבה יותר מלפסול בהבל פה מבחנים בינלאומיים, ולהשאיר הכל במצב הקיים, ולומר אוי-אוי-אוי.

    ויפה שעה אחת קודם.

  • יורם אורעד 22:01 @ 21-08-2013

    תודה אברום על דבריך והארותיך. מטרת מאמרון זה איננה חס וחלילה פסילתו של פיז"ה אלא הפחתת הדגש על מבחנים חיצוניים כאלה ואחרים בין אם הם ברמה הלאומית ובין אם ברמה הבינלאומית לאומית. לעתים נדמה שחזות הכל נמצאת בהם ובתוך כך אנחנו נוטים לשכוח שקיימים עניינים פדגוגיים אחרים, חשובים לא פחות. המאמר בTES שהצבעתי עליו מצביע על דברים חמורים, הטעונים כמובן עוד בדיקה. יש בו מספיק כדי לעורר יותר מחשש קל או חשד קל כלפי עצם מהותם של המבחנים ויותר מכך - יש בו כדי לעורר מחשבות לגבי החשיבות המוגזמת שאנחנו מייחסים להם.

יורם אורעד

המנהל הפדגוגי של שלובים, הרשת החברתית לאנשי חינוך של מכון מופ"ת